לא פעם, סיטואציות מיניות של הילדים שלנו מביכות אותנו נורא.
מביכות ברמה שאנחנו מסיטים מבט ומתעלמים.
למשל, אם נכנסתי לאמבטיה של בן ה-6 וקלטתי אותו משחק עם המים תוך שהוא מתלהב ממש מזה ש"אימא, הבולבול שלי משנה צורה!"
יש סיכוי טוב שאמלמל איזה "יופי חמוד" ואצא משם כלעומת שנכנסתי, תוך שאני רוצה שהאדמה תבלע אותי.
הבסיס הגיוני מאוד.
תחשבו רגע על מצבים שבהם יצא לכם להיתקל בסיטואציה מינית של חבר או קולגה לעבודה. נניח, אם בטעות נכנסתם לתא השירותים עם פיפי מתפוצץ כשהיה שם כבר מישהו, או אם נכנסתם לחדר שלכם במעונות הסטודנטים והבנתם שאתם ממש, אבל ממש מפריעים לאיזו פעילות חשובה של השותפה.
מביך, נכון? ברור.
אז המוח שלנו, מבלי שנרצה לפעמים, מעתיק את המבוכה מהסיטואציות האלה, לתוך הסיטואציות המיניות כביכול של הילדים שלנו, כלומר, הפרשנות שאנחנו נותנים לסיטואציות של הילדים שלנו, הן מיניות, כפי שהיינו נותנים לסיטואציות של בוגרים.
אבל האמת נמצאת איפשהו באמצע.
רוב רובן של הסיטואציות "המיניות" כביכול של הילדים שלנו, לא יהיו באמת כאלה באופיין.
לרוב הן יכללו אלמנטים של סקרנות (בריאה!) חקירה, עניין וגילוי של הגוף שלהם או הגוף של המין האחר.
גם בדוגמא שנתנו למעלה, אותו חמוד בן 6 התלהב בטירוף מזה שיש לו אשכרה איבר שיכול לשנות גודל, זה לא פחות ממטורף!
קודם כל, ההמלצה שלנו היא לעצור ולהתבונן.
לא להתעלם מזה או מהמבוכה שזה מעלה בנו.
גם אם לא מגיבים מיד, או בכלל, העצירה וההתבוננות חשובים מאוד.
גם לנו וגם להם.
זה מראה לנו ששמנו לב לזה שהיד שלהם בתחתונים,
או לזה שהם שיחקו עם האיברים שלהם במקלחת.
זה מראה לנו שיש כאן משהו שאנחנו מתעכבים עליו ולא מעבירים אותו לסדר היום.
כמובן שאם אפשר להתייחס גם במילים זה מעולה,
אבל גם אם כרגע אתם עוד לא שם, או אם הילדים צעירים מדי, עצירה והתבוננות הם לגמרי השלב הראשון.
נערך ע"י מיכל נויפלד, מטפלת אל"י
עו"ס קלינית MSW, מתמחה בטיפול בטראומה
