בואו נדבר רגע על "בא לי".
המשפט הזה, שלפעמים מוציא אותנו לגמרי מהכלים, וגורם לנו להרגיש שהילד/ה שלנו פרזיטים, עצלנים ואגואיסטים.
הרבה פעמים, כשאנחנו שומעים את משפטי ה- "בא לי" האלה, במיוחד מילדים צעירים (וגם לא כל כך צעירים), עולה לנו הפיוז.
הפרשנות שלנו היא כזו ש"בא לי" אומר לא להתייחס למה שאמרתי, לא לראות אותי ואת הצרכים שלי, ולשים את עצמם לפני הכל, בראש סדרי העדיפויות, בלי להתחשב בזה שיש עוד אנשים ועוד דעות בעולם.
הרבה פעמים, כתוצאה מהפרשנות הזו, התגובה שלנו לאותו "בא לי", תהיה הגבלה אפילו יותר גדולה. לפעמים מתוך רצון לחנך, ולפעמים, כן כן, מתוך רצון לעשות דווקא, כי גם אנחנו אנושיים.
אנחנו רוצים לתת כאן נקודת מבט שונה על נושא הבא לי, ונעשה את זה דרך דוגמא מעולם האוכל.
לחלקנו לפחות תעלה דוגמא של עוגת שוקולד נוזלת כזו, חמה במידה ועם ליבה שנשפכת מכל עבר ועושה לנו רגע אחד עצום של תענוג בפה.
איזו חוויה מדהימה זו, הא?
מאיפה היא הגיעה? מתוך הבא לי. מתוך החיבור הזה לרצון להרגיש ולחוש עונג.
איזה מדהים זה שאפשר שיתחשק לנו כזה צורך מענג וכיפי, משמח ונעים, ושזה יבוא לידי ביטוי ב- "בא לי" כזה?
אותו דבר לגבי הילדים שלנו.
הרבה פעמים, כשהם מעלים את ה- "בא לי" שלהם, זה בעצם ביטוי לרצון הנגדי שלהם, לרצון שלהם בעונג, בכיף, בשמחה.
זה לא נגדנו, זה כן בעדם.
זה לא אומר שהם לא רואים אותנו, זה כן אומר שהם יודעים היטב מה הם רוצים ומביעים את זה בלי להתחשב במה שמסביב ואם זה אפשר כרגע.
את הרצון הנגדי הזה אנחנו לגמרי לגמרי נרצה לעודד.
ככה בדיוק נגדל אותם להיות מבוגר/ת שיודעים מה הם רוצים ומבינים מה נעים להם.
מול חברים, בעבודה, ומול כל חוויה שמרגישה לא בנוח.
אז בפעם הבאה שהם אומרים "בא לי",
נזכור בראש שיש שם משהו חיובי שעומד בבסיס של זה.
גם אם לא נסכים את מה שהם הרגע ביקשו.
לפחות נוכל להתייחס לזה ולתת לזה מקום.
נערך ע"י מיכל נויפלד, מטפלת אל"י
עו"ס קלינית MSW, מתמחה בטיפול בטראומה
