70% מבני הנוער בישראל לא משוחחים עם ההורים שלהם על סכנות ברשת, כך עולה מסקר חדש של איגוד האינטרנט.
כמו במחקרים אחרים שנעשו על פורנו, גם בנושא הזה הסקר הזה מראה כי קיימים פערים ניכרים בין דיווחי ההורים (65% מהם דיווחי שהם כן מדברים עם מתבגרים על סכנות) לבין דיווחי המתבגרים עצמם, ש- 45% מהם הודו ששלחו ברשת דברים שהצטערו עליהם וכמעט 50% אמרו שההורים משוחחים איתם לעיתים רחוקות או אפילו רחוקות מאוד.
אז לפני שנגיד מה אפשר לעשות עם הפער הזה, בואו רגע נבין את המקור ההתפתחותי שלו.
בגיל ההתבגרות, מתרחש תהליך התפתחותי תקין ובריא שנקרא "היפרדות" (ספרציה-אינדיבידואציה Separation–individuation). זהו אותו שלב חמקמק שבו הילדים החמודים שלנו, שעד לפני רגע היו באים למשמוש נעים, ורואים בנו את האורים והתומים של החיים שלהם, פתאום מתחילים לראות אותנו באור יותר אנושי, ובעיקר מתחילים להבין ולהראות כמה הם לא דומים לנו, כמה יש להם אישיות משלהם, סגנון משלהם, דעות משלהם, ו- "סטייל שיק" משלהם.
לפעמים זה קשוח לנו, ממש. לפעמים זה אפילו נחווה כהתרסה, כריחוק.
אך למעשה זהו שלב התפתחותי תקין ובריא, שמסמן שהם הגיעו לגיל שבו הם מגבשים את עצמם ואת הזהות שלהם, בנפרד מאיתנו.
אם התהליך הזה עובר בצורה תקינה, בהמשך בדרך כלל יתקיים קירוב מחדש, אבל הפעם הם יגיעו עם אישיות מגובשת יותר ופחות תלותית. כזו שמסוגלת גם לעמוד מולנו, עם רצון נגדי שונה ואחר ממה שגדלו איתו.
יכול מאוד להיות שהאינסטינקט הראשוני שלהם לא יהיה לשתף, ובטח לא מבוגר.
למה? כי הם בעצם בשלב של גיבוש הזהות, ההתרחקות,
השלב הזה שבו הם חושבים שהם מסוגלים הכל לבד, ולא זקוקים להורים שלהם.
(הקצנו קצת, בסדר?)
ואז הם לפעמים ינסו להסתדר עם זה לבד. ינסו לפתור את זה בכוחות עצמם.
כי לשתף מבוגר עלול להיתפס ככישלון, כחוסר יכולת להצליח להתמודד עם ההיפרדות שנוצרה. כהודאה בזה שהם זקוקים לעזרה, ועוד ממבוגר שהם רק מנסים להראות כמה הם לא דומים לו, וכמה שהוא מדור אחר.
נערך ע"י מיכל נויפלד, מטפלת אל"י
עו"ס קלינית MSW, מתמחה בטיפול בטראומה
