מאת דנה ארבל, Msw ופסיכותרפיסטית,
מנהלת המרכז האזורי של אל"י
הרצאה שניתנה במסגרת יום העיון של המרכז האזורי ראשל"צ חולון והסביבה
לטיפול בילדים ובני נוער שעברו פגיעות מיניות - אל"י – 2.7.2024
בוקר טוב, תודה שבאתם היום לקחת חלק ביום העיון שלנו שעוסק בצמיחה פוסט טראומתית.
צמיחה. מילה שקצת מוזר לדון בה השנה.
אנחנו בעיצומה של שנה רוויית טראומה במובנים הכי קשים שלה, שנה שבה חווינו ועדיין חווים אובדנים שמעולם לא חשבנו שנחווה שוב באופן כל כך רחב ועמוק. מעבר לאובדנים שאינם ניתנים לעיכול של כל כך הרבה חיי אדם, אנו מתמודדים עם אובדן של בטחון בסיסי בכל מה שהיה כל כך ברור וודאי.
אנחנו חווים ערעור על הווייתו של הבית שלנו, הן ברמה הקונקרטית: בתים כה רבים שנהרסו, מפונים שביתם הופקע מהם, והן ברמה הסימבולית, כשהזהות שלנו התערערה ואנחנו חווים מחלוקות קשות הן ואף ניכור אם בתוכנו אנו, ואם בעולם.
השנה הזאת מעלה ביתר שאת את שאלת ההתמודדות עם הסבל. נדמה כי הטראומה שזורה כה חזק בהוויה הישראלית שאנו נעים תנועה בלתי פוסקת בין הווייה של קורבנות לבין הוויה של גבורה. חוויית ה"חיות המובנת מאליה" שוויניקוט כינה אותה הgo on being כבר אינה מובנת מאליה כאן ואנחנו נאבקים לבסס חוויות של בטחון ורציפות במציאות המורכבת שאנו חיים בה.
לאחרונה התוודעתי לברכה הנהוגה אצל הטיבטים בזו הלשון "מי ייתן ויהיה לך די סבל כך שתוכל למצוא את אם הפנינה בתוך המעמקים".
הטיבטים רואים את הסבל ככוח הכרחי ומניע ל"צמיחה" נפשית ולמציאת אוצרות הנפש.
ג'וזף קמפבל, מחבר הספר "כוחו של המיתוס" אומר שמאז היותו של הזמן, קיים גם הסבל האנושי.
לכל אדם חוויות חיים שונות שפוגעות בו, פוצעות אותו ומותירות בו צלקות גופניות או נפשיות שפוגעות בדימוי ובערך העצמי והחברתי שלו.
צלקות אלו הופכות להיות חלק מהתהוותו וממהותו הקיומית של כל גיבור והן אלו שיוצרות אותו למעשה.
לפי התפישה הזו בכל אדם מצוי גיבור אשר מכיל בתוכו גם את האנטי גיבור, זה הנושא את הסבל והטראגיות והופך ל"בעל גבורה" במסע חייו.
לעיתים הגיבור הירואי, אך לעיתים הוא גיבור כושל ופגוע. הגיבור מאפשר לנו להכיר את עצמינו – את רגשותינו, קשיינו, יצרינו וכשלנו ובו בזמן את יכולתנו ואת גדולתנו הנפשית.
גדולתו של הגיבור היא היכולת להמשיך להתמודד עם משימות החיים מתוך מאבק בקשיים ובספקות ולמרות הכישלנות בדרך.
הוא מצויד במאוויים, באומץ לב, בציפיות ובאשליות גרנדיוזיות לעיתים, אך בסופו של דבר גבורתו האמיתית היא קבלת גבולות הכוח וקבלת ה"יש" שהושג.
כלומר ההתגברות היא גבורת קבלת המגבלות האנושיות של הגיבור במסע חייו.
מנוקדת מבט יונגיאנית אנחנו מדברים על מסע לפיוס ולקבלת המבט המקיף, הבוגר של העצמי המכיל את ניגודיו (הטוב, הרע, ההצלחה והכשלון, החיים והמוות).
הגבורה היא המוכנות לקבל את אי השלמות! החלקיות! רק אז מצליח הגיבור למעשה לראות את ה"יש" שבתוכו. הוא נאבק בכוחות גדולים ממנו, חיצוניים, פנימיים. הוא נאבק עם מכשולים ודרקונים וכוחות במציאות אבל גם עם עוצמות הדחפים שבתוכו, היצרים, הרגשות, ההרסנות והשדים. ובמובן הזה, עולם הטראומה המינית שנמצא במעין אזור ביניים בין ההתעללות החיצונית לדחפיות וליצריות הפנימית, מזמן מסעות גבורה סבוכים ומורכבים בהם הגיבורים שלנו צריכים להיות אמיצים מאוד על מנת להביט אל תוך עצמם ולהכיר במורכבות של סבלם.
כשאנחנו מדברים על מסע הגיבור אנחנו בעצם מדברים על דימוי למסע שעושה האדם אל תוך נפשו על מנת למצוא במעמקיה את נקודת האחיזה שלו אל משמעות קיומו.
לא לחינם מוטיב זה שב וחוזר במיתוסים ובאגדות וכיום גם בסרטים, סיפורים וסדרות טלוויזיה, אם בילדותינו אהבנו כל כך אגדות המבטאות את מסע הגיבור: עמי ותמי, כיפה אדומה, סינדרלה וכו'. משם עברנו לאהוב כל כך ספרים וסרטים שמתארים מסעות גיבור כמו האסופית, הארי פוטר, שצומחים מתוך עולם של יתמות התעללות וטראומה," "'toy story שמתאר מסע הצלה של צעצוע – אספקט של הילדות שננטש, "frozen" " שמתאר את מסע ההתמודדות של אלזה עם הכוחות ההרסניים שבה והטרנספורמציה שלהם, וכל גיבורי העל -שלנו סופרמן, ספיידרמן וכו'.
כל הגיבורים שלנו התוודאו לכוחות העל שלהם לאחר מסע שהחל במפגש עם הרוע והטראומה. גם בבגרותנו, אנו רואים סרטים וסדרות שמתארים כמעט כולם מסעות גיבור: החל בסרטי דרמה ודוקו שונים, בסדרות ריאליטי כגון "הישרדות", "גיבורים", "אבודים" וכו' וכלה בסדרות שכמעט כולן עוסקות בסוג של מסע כזה.
רובנו ראינו לאחרונה את "אייל קטן" המדובר (little reindeer), המתאר מסע תהליך רווי סבל של התמודדות עם פגיעה, והתוודעות אל העצמי.
וגם היום, נראה סרט שמבטא מסע גבורה כזה, ובו נפגוש יוצרת שמצאה דרך עוצמתית ומיוחדת לתת ביטוי לחוויה טראומתית וכואבת שעברה ולאפשר דרכה התבוננות ואפשרות של התמרה ושינוי לעצמה ולאלו שחווים דבר דומה.
מהו אם כך הקסם במסע הגיבור, שאנו חוזרים אליו שוב ושוב? זהו למעשה מסע שמשקף השתקפויות של תהליכי התפתחות פנימיים בהם "האני שלנו פוגש את עצמו מול החיים, במעשה גילוי עצמי חוזר ונשנה, מתמודד עם מצבי סבל ומגיע להכרה ומימוש של כוחותיו ומהותו. דרך הסבל, אנו יכולים להגיע אל ההבנה היותר עמוק של מהות החיים ומהות הוויתנו ולהיפתח אל הרגשות הנעלים ביותר בנפש האנושית, אל האהבה והחמלה, לזולת ולעצמנו.
ניטשה אומר "אהוב את גורלך". לפי ניטשה, ככל שהמצב שיש להשלים עימו קשה ומאיים יותר, כך גדל שיעור קומתו של האדם, שכן הסבל מביא את האדם לשאול, לתהות ולרצות לדעת מהי משמעותו של הסבל. הסבל לפי ניטשה יכול לגייס מתוכנו פנייה אל הכוחות המיטיבים בנפש וביקום ולהביא להכרה בכוח של משאבי הנשמה.
נושא הסבל, והיכולת לשאת את הסבל ולהתמיר אותו, הוא נושא שאנו עוסקים בו רבות בעבודה הטיפולית שלנו. אנו פוגשים ילדים ובני נוער, שחוו חוויות טראומתיות שמסבות להם כאב רב. ומול הכאב הזה אנחנו עסוקים בשאלות רבות שקשורות למפגש שלנו כמטפלים עם הכאב הזה. שאלות כמו: איך ניתן לסלול את הדרך למציאת משמעות בתוך הסבל הזה? האם הכאב הזה ניתן להמרה גם למשהו חיובי? אם כן, מהי הדרך לכך? איך נסייע לאדם הכואב הזה להתוודע לגיבור הפנימי שבו?
בעברית המילה גיבור גזורה מאותו השורש של המילה גבורה, ולהתגבר. הגיבור, למעשה עובר מסע של "התגברות" ומצליח לצמוח, לפקוע ולהתהוות על אף הקשיים הטמונים בדרך. כזה הוא מסע התהליך הטיפולי.
רבים שואלים אותנו, איך אתם מחזיקים מעמד בתחום כה קשה, עם תכנים אפלים ומורכבים. ואני חושבת שמה שמחזיק אותנו פה היא הידיעה שכל טיפול, גם כזה שמתחיל מהשבר הגדול ביותר, הוא גם מסע לגילוי.הוא מסע של גבורה.
זהו מסע שבו הגיבור, גם אם בעל כורחו, יוצא, למסע להכרת הממד הפגוע בעצמי וקבלתו ומתוודע בכך אל הכוחות שבו.
ויציאה זו, כרוכה באומץ רב ויש בה מימדים רבים של קדושה.
כשאנו מסתכלים על התהליך הטיפולי דרך הפריזמה של "מסע הגיבור" אנו מבינים שהטיפול נועד לחזק את הכוח האקטיבי הלוחם שנאבק לחיים ולחזק את תפקודי האגו שהם כליו של הגיבור.
התרפיה לפי תפישה זו נועדה לאפשר התנסות במצבים ובמשימות שניתנים להכלה ולהתמודדות והדמיית מצבים שיש בהם שליטה, אקטיביות, וניצחון שיאפשרו חוויה מתקנת להשפלה, לחווית התבוסה ולחוסר האונים של השיתוק הנפשי.
בנוסף התרפיה מאפשרת למטופל הגיבור להתאבל על אובדן הדימוי העצמי הקודם ועל השבר והקריסה ולקבל את הלגיטימיות שבתחושת חוסר הישע.
במהלך הטיפול אנו ננסה לשנות את המשמעות של פגיעה מתבוסה, חולשה וחוסר ערך - לתגובה הישרדותית הכרחית שהיא גבורת השורד.
הגיבור הפוסט טראומתי חייב לוותר על המיתוס האידילי של הגיבור שמצליח להיאבק פיזית עם התוקף האלים בזירת האונס ולהכיר במשימתו לשרוד כגיבור בגבולות היכולת האנושית.
זו הגבורה - ההתמודדות עם מפלת הרגשות הקשים שמאיימת להרוס את מערכות הנפש. ואז, כשניתן לעבד את החוויה הטראומתית מותמרים כוחות המוות לכוחות חיים. והגיבור נכנס לתהליך מעמיק של בנייה עצמית, להיכרות מחודשת עם משאביו ולמציאת משמעות לאירועי חייו.
כולנו מכירים את הרגע המכונן והמרגש הזה, כשמטופל "נכנס" באמת לתוך הטיפול, לא כניסה פיזית, אלא כניסה רגשית, כזו שבה הוא מאפשר לעצמו משהו .... זהו רגע אינטימי מעין כמותו, שבו יש שיתוף תחושה של כניסה לממד קיומי טיפולי אחר. הסיפור מתחיל. והמטופל עובר את סף השער ומתחיל את מסע הגבורה שלו, בעוד אנו מתלווים אליו ומנסים לטעת בו בטחון ואומץ שהמסע יוביל להתפתחות ולא לאבדון. אנו חוזרים לפעמים לרגעי השפל, האימה והקושי, ובמקומות אלו מתבוננים גם באיכויות של הכוח, של הגבורה, של האמפתיה. אלו המקומות בהם המטופל צומח...
אני חושבת על מטופלת שלי, גילי (שם בדוי) שהגיעה לפגוש אותי לאחרונה לצורך מכתב לצבא. הטיפול בה הסתיים לפני חמש שנים, כשעברה ללמוד בחטיבה. נפרדנו כשהייתה בת 12. כשהייתה עדיין ילדה בהרבה מובנים. וכעת, כשפתחתי את הדלת, נדהמתי לפגוש אותה עכשיו, נערה-אשה צעירה, יפייפיה, מקסימה וחיונית. גילי סיפרה בגאווה שרוצה להתקבל לתזמורת צה"ל.
בעודה מדברת נזכרתי איך הייתה כשרק הגיעה לטיפול. היא הייתה בת 7.
אני זוכרת עד היום את הפגישות הקשות כל כך הראשונות שלנו. גילי הצטנפה כספק עובר ספק קיפוד בפינת הספה ומיררה בבכי.
היא נפגעה פגיעה קשה ומתמשכת על ידי מכר קרוב של המשפחה וכשהדבר התגלה, רצתה למות.
גילי כמעט ולא הלכה לבית ספר, והייתה מוצפת בושה ורגשי אשמה על התפרקות המשפחה, על שלא הצליחה להתנגד לפגיעה וחשה זרות וקלקול.
גילי הרגישה מוקעת מבני גילה, כאילו אות קין סומן על מצחה בגלל הפגיעה, וגזרה על עצמה בדידות. אני זוכרת שהתבוננתי בה וחשבתי לעצמי שהיא נראית כמי שממש זקוקה ל"החייאה" נפשית.
הכאב שלה היה קשה מנשוא, היא נראתה כמו חיה פצועה וניכר כי כובד הסבל מכריע אותה. עם כל זאת, פרט משמעותי אחד היה מכונן בעלילת המסע הטיפולי של גילי, בגילי נבטה גיבורה.
גילי תקשרה את הסבל. והסכימה לפגוש אותו ולנסות ללמוד לשאת אותו.
גילי הגיע לטיפול מדי שבוע, גם כשלא הלכה כמעט לשום מקום אחר בעולם. ובהמשך גם פעמיים בשבוע. אט אט, באופן הדרגתי, המפגשים שהחלו ממקום של עיסוק בכאב בלתי נסבל, החלו לעסוק גם בשאלות וחיפוש אחר משמעותו של הסבל.
לדוגמה כשגילי התמודדה עם השאלה "למה דווקא אני?" התשובות שענתה לעצמה בתחילה "כי אני מטומטמת", "כי אני חלשה" התחלפו לאט לאט בתשובות אלטרנטיביות אחרות שנוספו אליהן "כי אני היחידה שסיפרתי", " לא פחדתי לספר" "כי אני זאת שהפסקתי את זה", "כי אני סמכתי והאמנתי שלא יפגעו בי". "כי אני בן אדם תמים. כי אני מאמינה בטוב".
התשובות שגילי הצליחה לענות לעצמה בתוך הטיפול סייעו לה לשרטט מעין מנעדים חדשים של העצמי, שיש בהם גם איכויות מיטיבות. איכויות של גבורה.
גילי גם התלוננה והחל הליך פלילי וגילי חשה שבזכותה מכר המשפחה יפסיק את מעשיו ויקבל את הטיפול שכה זקוק לו. במהלך המסע הזה, גילי עברה טרנספורמציה בהתייחסות שלה לפגיעה ואף "יצאה מן הארון" בנוגע אליה.
אם בתחילה גילי התביישה והסתירה ונמנעה מללכת לביהס, בהמשך, ככל שעיבדה את דבר הפגיעה, הרגישה שהיא יכולה לתמוך ולסייע לחברה שעברה דברים דומים ושיתפה חלק מחברותיה.
במהלך הטיפול גילי החלה להתעניין בשירים שעוסקים בפגיעה ובכאב, ולמדה לנגן בחדרה בשעות הארוכות בהן נעדרה מבית הספר ובלילות בהם לא הצליחה לישון.
נראה היה שהתמודדותה עם הסבל מנתבת אותה למקומות של יצירה ומוסיקה וגילי הפכה מיומנת יותר ויותר ואף החלה לקחת שיעורי פיתוח קול.
בפגישות שלנו היא הקריאה שירים שכתבה, ניגנה ושרה. גילי שרה יפה כל כך, וניכר שהקול שהושתק במהלך הפגיעה והתאבן, מוצא חזרה את דרכו לעולם וגילי שרה באמצעותו את כאביה ורגשותיה.
השירה והנגינה הוציאו את גילי מן הבית והיא החלה לימודי מוזיקה וניכר היה שמצאה דרך ייחודית לנתב את הכאב למקומות בונים ויצירתיים. באודישן להרכב מוזיקלי שרצתה להתקבל אליו - לקראתו התאמנו רבות בטיפול, גילי בחרה להביא שיר של SIA על נערה שחווה כאב. כשנשאלה על ידי הבוחנים, מדוע בחרה שיר זה, גילי סיפרה שעברה פגיעה והשיר משקף את רגשותיה.
חוויית הקבלה להרכב המוזיקלי, לאחר ששיתפה בכאב שלה והצליחה להתמיר אותו ליצירה, הייתה מרגשת כל כך לגילי. לראשונה נבטה בה ההכרה בייחודיות ובעוצמתיות שהחלקים הפגועים שבה הנביטו.
גילי החלה דרכה בהרכב והחליטה לפתוח דף חדש. כחלק מפתיחת דף חדש זה נפרדנו גם אנחנו וגילי יצאה לדרך חדשה.
אולי לסיום המסע הקצר שלנו, אספר על המיתוס של פרספונה כפי שיונג מתייחס אליו.
פרספונה למעשה נחטפת ונאנסת על ידי זאוס אביה והאדס דודה שלוקח אותה אל ממלכת השאול.
אך דמטר אמה הזועמת מתעקשת למצוא אותה ולהצילה, ומאז פרספונה נמצאת למעשה לסירוגין עם אמה על האדמה ומביאה פריון לאדמה כאלת האביב, אבל נמצאת גם עם בעלה בשאול בחורף ואז היא הופכת גם למלכת המתים בעלת הידע על מסתרי המוות והתחייה.
על פי המיתוס הזה, התאוששותה של פרספונה מטראומת האונס מביאה להכפלת איכויותיה וכוחותיה.
היא מכירה גם את אזורי הסבל, הקושי, החושך והמוות, אך מחזיקה גם את פונקציית הצמיחה, היצירה, הפריון וההתגברות.
הטראומה אותה פרספונה חווה מאפשרת לה תנועה בין שני העולמות, עולם החיים ועולם המוות ובכך מעניקה לה עומק, כוחות ויכולות יוצאי דופן שמשרתים אותה ואף תורמים לעולם בו היא מתקיימת.
ואסיים בשיר שכתבה חנה גולדברג והלחינה ומבצעת קורין אלאל שתמיד מרגש ומחזק בעיני ומעביר את החוויה הדואלית הזו שבמסע:
כשהרוח
בנשמתך פורעת
כשבחושך
אתה יושב לבד
כשהשמש
לא מנסה לגעת
כשהפחד
אוחז בך לאט
כשצוחקת
מכשפת היער
כשצורח
עורב על החלון
מתקרבת, והיא חדה כתער
מתגנבת
איזו תחושת אסון
אז מתוכך
פורץ מעיין
הוא מתגבר ומתגבר
ואז אתה
חזק
יותר חזק.
אז מתוכך
פורץ מעיין
הוא מתגבר ומתגבר
ואז אתה
חזק
יותר חזק.
אני מקווה שגם אנחנו נהיה יותר חזקים מתוך המסע הזה שאנו עוברים ושנשכיל למצוא את הגיבורים שבתוכנו.
